×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
אסתר ג׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) אַחַ֣ר׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת⁠־הָמָ֧ן בֶּֽן⁠־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת⁠־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כׇּל⁠־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ (ב) וְכׇל⁠־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר⁠־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי⁠־כֵ֖ן צִוָּה⁠־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמׇ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה׃ (ג) וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁר⁠־בְּשַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ לְמׇרְדֳּכָ֑י מַדּ֙וּעַ֙ אַתָּ֣ה עוֹבֵ֔ר אֵ֖ת מִצְוַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ד) וַיְהִ֗י [כְּאׇמְרָ֤ם] (באמרם) אֵלָיו֙ י֣וֹם וָי֔וֹם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶ֑ם וַיַּגִּ֣ידוּ לְהָמָ֗ן לִרְאוֹת֙ הֲיַֽעַמְדוּ֙ דִּבְרֵ֣י מׇרְדֳּכַ֔י כִּֽי⁠־הִגִּ֥יד לָהֶ֖ם אֲשֶׁר⁠־ה֥וּא יְהוּדִֽי׃ (ה) וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי⁠־אֵ֣ין מׇרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה׃ (ו) וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַא יָד֙ בְּמׇרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי⁠־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת⁠־עַ֣ם מׇרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת⁠־כׇּל⁠־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכׇל⁠־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מׇרְדֳּכָֽי׃ (ז) בַּחֹ֤דֶשׁ הָרִאשׁוֹן֙ הוּא⁠־חֹ֣דֶשׁ נִיסָ֔ן בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ הִפִּ֣יל פּוּר֩ ה֨וּא הַגּוֹרָ֜ל לִפְנֵ֣י הָמָ֗ן מִיּ֧וֹם ׀ לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים⁠־עָשָׂ֖ר הוּא⁠־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם⁠־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכׇּל⁠־עָ֗ם וְאֶת⁠־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין⁠־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃ (ט) אִם⁠־עַל⁠־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר⁠־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל⁠־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל⁠־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (י) וַיָּ֧סַר הַמֶּ֛לֶךְ אֶת⁠־טַבַּעְתּ֖וֹ מֵעַ֣ל יָד֑וֹ וַֽיִּתְּנָ֗הּ לְהָמָ֧ן בֶּֽן⁠־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִֽים׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ (יב) וַיִּקָּרְאוּ֩ סֹפְרֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֣ר יוֹם֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכׇל⁠־אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֣ה הָמָ֡ן אֶ֣ל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵֽי⁠־הַ֠מֶּ֠לֶךְ וְֽאֶל⁠־הַפַּח֞וֹת אֲשֶׁ֣ר׀ עַל⁠־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה וְאֶל⁠־שָׂ֤רֵי עַם֙ וָעָ֔ם מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ בְּשֵׁ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּֽלֶךְ׃ (יג) וְנִשְׁל֨וֹחַ סְפָרִ֜ים בְּיַ֣ד הָרָצִים֮ אֶל⁠־כׇּל⁠־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֒לֶךְ֒ לְהַשְׁמִ֡יד לַהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת⁠־כׇּל⁠־הַ֠יְּהוּדִ֠ים מִנַּ֨עַר וְעַד⁠־זָקֵ֜ןב טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים⁠־עָשָׂ֖ר הוּא⁠־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃ (יד) פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכׇל⁠־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכׇל⁠־הָֽעַמִּ֑ים לִהְי֥וֹת עֲתִדִ֖ים לַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (טו) הָֽרָצִ֞ים יָצְא֤וּ דְחוּפִים֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ יָשְׁב֣וּ לִשְׁתּ֔וֹת וְהָעִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א לִשְׁלֹ֤חַ =ק-מ ובדפוסים
• ל!=לִשְׁלֹ֤ח (חסר פתח גנוב בחי״ת)
• הערות דותן והמקליד
ב מִנַּ֨עַר וְעַד⁠־זָקֵ֜ן =ל ובדפוסים
• הקלדה=מִנַּ֨עַר וְעַד⁠־זָקֵ֨ן (!) בטעות בעקבות BHS עד שתקנו בגירסה 4.20.
E/ע
הערותNotes
(א-ד) פרק זה מתחיל בביטוי אחר הדברים האלה כדי להביא לידיעתנו את הנוהג הידוע של הכנת התרופה לפני המכה; כי כשם שהוא מכין גם את הדרוש לפני שמורגש הצורך בכך – כשם שברא אור ומזון לפני חיי בעלי חיים – כך גם הוא מייסד את הגאולה לפני תחילתה של מצוקה.
ונביא לכך כמה דוגמאות: לפני שהוא – הנשגב בהדרו! – שיגר את הרעב על האבות, שלח את יוסף מראש כהבעת חמלה כלפיהם, כאומרו, ׳ויקרא רעב על הארץ כל מטה לחם שבר שלח לפניהם איש לעבד נמכר יוסף׳. (תהלים ק״ה:ט״ז-יז), וכמו שאמר יוסף, ׳וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ׳ (בראשית מ״ה:ז׳);
ולפני שהעמלקים שדדו את ציקלג ויצאו עם (נשים וילדים כשבויים) שלהם, האיש המצרי נשאר מאחור כדי להצביע על (העמלק) לדוד, ש⁠(הוא ואנשיו) יוכלו לעקוב אחריהם, כדברי (המצרי) אליו, ׳נער מצרי אנכי עבד לאיש עמלקי ויעזבני אדני כי חליתי היום שלשה׳ (שמואל א׳ י״ג:י״ג);
ולפני שהתחלקו השבטים בימי רחבעם וירבעם, נולד יהוידע שהיה ממשיך לתמוך בעם בענייניו, כאומרו, ׳ויזקן יהוידע וישבע ימים וימת בן מאה ושלושים שנה׳ (מלכים ב׳ כ״ד:ט״ו) – כי אם אתה מחשב אחורה אתה מגלה שהלידה שלו קדמה למותו של שלמה בשש שנים;
ולפני שנבוכדנצר נכנס למקדש בימי יהויכין, נולד דריוש המדי שיביא קץ לשושלת (נבוכדנצר) ויתמוך בישראל כמו שנאמר, ׳ודריוש מדאה קבל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין׳ (דניאל ו׳:א׳), ו...ה לנו ב [...] שכן אם נתחקה (גילו) לאחור, נמצא שהוא יוצא בזמן שתיארנו.
באותו אופן, לכן, לפני כן המן הועלה לדרגה או מעלה כל שהיא, הוכן תיעוד כתוב בדבר מעשהו הטוב של מרדכי, אשר יהפוך לדחף הן להצלת מרדכי ואנשיו והן לסיכול תוכניתו של המן.
באשר לאמירה, גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו – ישנן שתי דעות יריבות שאינן סבירות באותה מידה: מצד אחד, אילו היינו אומרים שהמן הועלה מיד לאחר כניסתה של אסתר למלך ומרדכי עמד מולו ישירות (לאחר מכן), לא סביר שהאמירה ויהי כאומרם אליו יום יום יתייחס למצב שנמשך במשך חמש או ארבע שנים, שכן זה לא עולה בקנה אחד עם ההתנהגות של אנשים פשוטים לדחות את הדיווח של חדשות כאלה (למשך כל כך הרבה זמן).
מצד שני, אם היינו אומרים שהתעלותו של המן התרחשה בשנה השתים עשרה או האחת עשרה (של המלך), גם זה לא סביר, כי איך, אחרי שנה בלבד, הוא היה מצליח להעפיל לאותה גדולה מרובה.
לפיכך עלינו לחפש הסבר נבדל משני אלה הבלתי סבירים, היינו מציעים את האפשרות שמשרתי המלך אכן שוחחו עם מרדכי במשך תקופה של מספר שנים והתאפקו מלדווח על התנהגותו בשל מודעותם למצבו עם המלכה; אך ייתכן גם כי (החדשות) אכן הובאו להמן בשנת קידומו, שבמהלכן הוא היה נוטה בתחילה יותר לחסד. כל אחד משני ההסברים שהצענו הוא הסבר הגיוני.
(ב-ד) כעת, לגבי האמירה, וכל עבדי המלך אשר בשער המלך, אני מוכרח להקדיש קצת זמן להסביר בבירור את התשובות לשאלות (העולות), שהראשונה שבהן, הייתי אומר, היא: מדוע נמנע מרדכי מלהשתחוות לפני המן? האם הוא היה טוב יותר מהאבות, שחלקם השתחוו לאחרים? כי בתוכם השפלים (השתחוו) למרוממים, כמו שנאמר, ׳ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה׳ (בראשית מ״ב:ו׳); ׳וישתחו כושי ליואב׳ (שמואל ב׳ י״ח:כ״א); ולגבי אחימעץ: ׳וישתחו למלך על אפיו ארצה׳ (מלכים א׳ י״ח:כ״ח); ׳ולגבי יואב ויפל יואב על1 פניו ארצה׳ (שם, י״ד כ״ב); וכולי.
וביניהם המרוממים (השתחוו) למרוממים, כמו שנאמר על נתן הנביא: ׳ויבוא לפני המלך וישתחו למלך על אפיו ארצה׳ (מלכים א׳ א׳:כ״ג); ועל אברהם: ׳וירץ לקראתם [מפתח האוהל וישתחו ארצה׳] (בראשית י״ח:ב׳); ולגבי יהושע ׳ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו׳ (יהושע ה׳:י״ד) – כלומר, לפני המלאך. בתוכם גם הנעלים (השתחוו) לשפלים, כמו שנאמר, ׳ויצא משה לקראת חתנו, וישתחו׳ (שמות י״ח:ז׳); וכן: ׳וישתחו ישראל על ראש המטה׳ (בראשית מ״ז:ל״א) – כלומר לפני יוסף.
אפילו מאמינים השתחוו לכופרים, כמו שנאמר על אברהם: ׳ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת׳ (בראשית כ״ג:ז׳); ׳וישתחו אברהם לפני עם הארץ׳ (בראשית כ״ג:י״ב); ועל יעקב נאמר: ׳וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו׳ (בראשית ל״ג:ג׳).
מדוע, אם כן, (מרדכי) לא הלך בדוגמה זו וחקה את קודמיו הנכבדים? אציין בתגובה שההשתחוויות הם רק משני סוגים: או השתחוות הפולחן, שאסור לעשותה לפני איש מלבד אלהים – כאומרו, ׳השתחוו ליהוה בהדרת קודש׳ (תהלים כ״ט:ב׳), וכן, ׳רוממו את ה׳ אלהינו והשתחוו׳ (תהלים צ״ט:ה׳), או ההשתחוות של הכבוד וההתרוממות הרוח, שזה מה שאנו רואים אנשים עושים זה לפני זה, כפי שתיארנו. מכיוון שכך, ובראותו שאברהם, יצחק, יעקב, משה, נתן והאחרים שתיארנו אכן השתחוו לבני אדם בצורה של כבוד, ודאי שמרדכי, בהשוואה, לא השתחווה המן מהסיבה שזה נועד באופן הפולחן.
אז אפשר לשאול: האם היה זה באמת בין מנהגי העם להקים לעצמם אדם שיעבדו? והיינו מגיבים בכך: לאיש המידות הטובות מביניהם הם אכן משתחוים וסוגדים לו, וקוראים לו בשם כ׳אקאן – על אף שהקימו עוד אחד (במקומו) ככל שעובר הזמן2. נאמר גם שבמגרב נמצא אזור שאנשיו סוגדים ל׳אבא עפיר׳3 ולצאצאיו במשך הזמן. ייתכן שהמצב לגבי המן התרחש במידה רבה באותה צורה.
אפשר גם לשאול: האם יש אינדיקציה משכנעת בפרשה זאת לכך שההשתחוויה להמן נועדה באופן הפולחן? שוב הייתי מציע את תגובתי ואומר שהצהרת הכתוב לראות היעמדו דברי מרדכי (פס׳ ד׳) מעידה בבירור שההשתחוויה תגרום לו לשלול את אמונתו – (כלומר) לפי ההצהרה (שלמה), היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי. האם (ההשתחוויה) נועדה פשוט כביטוי של כבוד, לא תהיה סיבה לומר שהוא יהודי (שם) כבסיס הנסיבתי שלו (לסירוב). כמו כן מבסס דעה זו הוספת הביטוי כֹּרְעִים כאן לפני מִשְׁתַּחֲוִים, שכן בכתובים. לעולם אין אנו מוצאים את השורשים ׳כרע׳ ו׳שחה׳ משמשים יחדיו להבעת כבוד בלבד, כפי שנאמר: ׳ויכרע על ברכיו לנגד אליהו׳ (מלכים ב׳ א׳:י״ג) – ללא שימוש נוסף בשורש ׳שחה׳.
ואפשר גם לשאול: האם לא יכול היה מרדכי, במצב של כפיה ופחד לחייו, לעשות (מה שנדרש) למרות שזה היה אסור (על פי אמונתו)? בתגובה היינו אומרים שבקשר לשלושת החטאים הבאים לא יועיל הכפייה שלו למאמין בהימנעות מאשמה – כלומר, כפי שמתבטא בספרות ההלכתית שלנו: ״אין לך דבר עמד לפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים״ (יומא פ״ב.). וכאשר אנו בוחנים היטב את הכתוב אנו מוצאים שמה שיש לומר אכן מבסס משפט הלכתי זה. לגבי ״עבודה זרה״ – לגבי חנניה, מישאל ועזריה כתוב, ׳והן לא ידיע להוי לך מלכא׳ (דניאל ג׳:י״ח). לגבי ״שפיכות דמים״ – חיילי שאול היו מוכנים למסור את נפשם כדי להימנע מכך, כמו שכתוב, ׳ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו [סבו והמיתו כהני יהוה כי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי ברח הוא ולא גלו את אזני ולא אבו עבדי המלך לשלח את ידם לפגע בכהני יהוה׳] (שמואל א׳ כ״ב:י״ז). ולגבי ״גלוי עריות״ – (הכתוב) משווה זאת, בעצם, לרצח, כדברי משה, ׳כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש [כן הדבר הזה׳] (דברים כ״ב:כ״ו).
עם זאת, אם יש לשאול: האם יש אינדיקציה משכנעת בכתובים שאם כופרים מתכוונים בפעולה החוטאת רק לתועלת החומרית שלהם ולא להישלל את אמונתנו, עדיין חובה עלינו למות. היינו משיבים שלמעשה, כאשר אברהם ויצחק פחדו להיהרג, הם הסתירו שהם נשואים – ביודעם היטב שהחטא (של גלוי עריות עם נשותיהם) עלול להתרחש – והמניע לא היה הפקרת אמונתם, אך רק תועלת חומרית; כה אמר אברהם ׳והרגוני על דבר אשתי׳ (בראשית כ׳:י״א); ואמר יצחק ׳פן אמות עליה׳ (בראשית כ״ו:ט׳).
(ז) מרומז באמירה מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים⁠־עָשָׂר, נסתר, ׳ויפל על חדש השנים עשר׳ – שכן כך הוא, בהכרח, המובן הנכון של הביטוי. שכן אילו היה (הכתוב) אומר ׳ויפילו גורלות׳, אז גם כן היה נסמך לזה ׳ויפול הגורל׳.
אכן, בין אותם (קטעים) המכילים משמעויות דומות (מרומזות) נמצאת האמירה הפרטית, ׳והעיר שושן נבוכה׳ (ג׳:ט״ו), והכוונה רק ליהודים שהיו בשושן.
באשר לסיבה שהמן הטיל גורל – היינו אומרים שזה תואם את המנהג של הגויים הכופרים העוסקים בגילוי עתידות באמצעות אסטרולוגיה, צפצוף ציפורים, הטלת גורל, בדיקת הכבד, בחינת הכתף ועוד מנהגים כאלה. כמו שנאמר ׳כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים לקסם קסם קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד׳ (יחזקאל כ״א:כ״ו); וכמו שאומר עוד לפני כן ׳וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם׳ וכו׳ (במדבר כ״ב:ז׳).
באופן דומה המן היה קובע שבחודש אדר השמשי הוא יחסל אותם. בהתאם להשערתנו שהוא קבע את החודש הזה באמצעות עוננות, אנו מוצאים שיש למעשה שיקולים רבים התומכים (השקפה זו). מצד אחד, ביחס לניחוש בקרב העם בכלל, נקודת הסיום של כל דבר נחשבת לא ראויה, והם מתנגדים לזה, ומשום כך החסידים מביניהם אינם מתחילים בשום עניין בעל תוצאה גם בסוף החודש או בסוף השנה. נראה אפוא שאכן הלהיטות (של המן) להשמיד את (היהודים) היא שאילצה אותו (להתיישב על) סוף השנה.
מאידך, ביחס לניחוש בקרב המעמד העליון יותר של אלה. בתוך האוכלוסייה הכללית שעבר הכשרה ספציפית באמנות, משמעות מסוימת תוקצה על פי השם והצורה של כל מזל בגלגל המזלות. לכן יתכן בהחלט שהוא התיישב על ידי עתידות במזל דגים (בתקווה) שיוכל ללכוד אותם בזמן שהשמש תשלים (ליקוי החמה שלה), כשם שצדים דג – כלומר, הכוכבים בקבוצת הכוכבים הזו נראים לעין כדג – כידוע – וכוכבים עמומים אחרים כקנה המכיל חוט ביד אדם עומד שאיתו הוא מתכוון לתפוס אותם.
בנוסף לכל (האמור לעיל), לגבי עוננות מנקודת מבטו הספציפית של הפרט, יש לשקול היטב את אירועי העבר ובאיזה חודש, שנה או יום פקדו אותו את מה שהוא מתאבל על שנשא וכן מה שאולי קרה לו שהוא בז כמי שלא היה טוב לו. לפיכך, סביר מאוד שבמקרה זה המן היה בוחן את (כל) חודשי השנה ולא מתיישב עם מישהו מסוים אלמלא למד מדברי הימים ההיסטוריים של בני ישראל שבכל (חודש) אירוע של כבוד והצטיינות פקדו אותם – רובם היו ניצחון על אויבים (שלהם) – למעט אדר. ואכן, לא רק שהוא מצא, לפי כתביהם, ששום דבר משמח במיוחד לא קרה להם אז, אלא גם גילה שקרה להם מאורע קשה וכואב במיוחד ביום (אותו החודש), ומסיבה זו בחר בחודש זה. ונפרט את הדברים האלו:
בחודש ניסן ה׳ גאל אותם מיד פרעה, אותו הטביע ועצר אותו בים-סוף.
באייר העניק להם ניצחון על עמלק, כמו שנאמר, ׳ויחלוש יהושע את עמלק׳ וכו׳ (שמות י״ז:י״ג) – ההוכחה שזה היה באייר נגזרת מהאמירה (׳ויבא עמלק) וילחם עם ישראל ברפידים׳ (שמות י״ז:ח׳).
בראש חודש סיון יצאו מרפידים, כמו שנאמר, ׳בחודש השלישי, לצאת בני ישראל... ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני׳ (שמות י״ט:א׳-ב׳). בסיון ניצחו את זרח הכושי בתקופת אסא, כמו שנאמר בתחילת הפרשה ההיא, ׳ויצא אליהם זרח הכושי׳ וכו׳ (דברי הימים ב׳ י״ד:ח׳), ואחר כך לקראת סופו, ׳ויקבצו ירושלם בחדש השלשי לשנת חמש עשרה למלכות אסא. ויזבחו ליהוה ביום ההוא מן השלל הביאו׳ (דברי הימים ב׳ ט״ו:י׳-י״א).
בתמוז ניצחו את אדוני-צדק, והוהם, ופראם, ויפיע ודביר – חמשת המלכים בזמן יהושע, כמו שנאמר, ׳ויהי בנוסם מפני ישראל׳... וכו׳ (יהושע י׳:י״א), ואז כתוב לקראת סוף הפרשה ההיא, ׳ויעמד השמש בחצי השמים׳ (יהושע י׳:י״ג) – ובאזורי הרוחב המסוימים ההם השמש באמצע השמים בחודש תמוז4.
באב הביסו את מלך ערד בימי משה, ככתוב, ׳ויעל אהרן הכהן אל הר ההר... בחודש החמישי באחד לחודש ... וישמע הכנעני מלך ערד׳ (במדבר ל״ג:ל״ח-מ׳); וכמו שנאמר, ׳וידר ישראל נדר לה׳... וישמע ה׳ בקול ישראל׳ (במדבר כ״א:א׳-ג׳).
באלול ניצחו את מדין ועמלק ובני קדם (שופטים ו׳:ד׳) בתקופת גדעון, כמו שנאמר, ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ – בזמן שאוספים את תבואת אדמת ״שאם״ [=סוריה וארץ ישראל]. ונאמר, ׳וזבח וצלמונה בקרקר [ומחניהם עמם כחמשת עשר אלף כל הנותרים מכל מחנה בני קדם והנפלים מאה ועשרים אלף איש שלף חרב׳] (שופטים ח:י׳).
בתשרי התחדשה ממלכתם על ידי חנוכת המקדש בימי שלמה, כמו שנאמר, ׳אז יקהל שלמה את זקני ישראל׳, ׳ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי׳ (מלכים א׳ ח׳:א׳-ב׳).
במרחשוון הושלמה בנייתו מחדש של בית המקדש, כמו שכתוב, ׳ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטו׳ (מלכים א׳ ו׳:ל״ח).
בכסלו ובטבת ניצחו את סיחון ועוג, מלכי האמורי, שכן (הכתוב) מספר שמשה חזר בפניהם על העיקרי מצות התורה בחודש שבט, שהיה ממש לאחר שניצחו את שני המלכים הללו, שכן כתוב ׳ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי [אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי׳] (דברים א׳:ג׳-ד׳).
ובאותו החודש – כלומר שבט – התחדשה גם אומתם על ידי אותה חזרה על חוקים, כנאומו של משה אליהם, ׳היום הזה נהיית לעם ה׳ אלהיך׳ (דברים כ״ז:ט׳). לפיכך, [...] היו אומרים המילים...
אמר המן אם כן לפי אפשרות זו החודש היחיד שנותר להם בו לא היה להם סוג של כיבוש או ניצחון היה אדר – על אחת כמה וכמה בכך שמשה בן עמרם, הנביא שלהם, נפטר בחודש אדר! ואכן כפי שהסברתי (קודם לכן), חל מותו ביום השביעי5 לחודש ההוא, מאחר שהעם נשאר בארץ ערבות מואב אבלים עליו במשך שלושים יום, כמו שנאמר, ׳ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום (דברים ל״ד:ח׳) – שלושה ימים לאחר מכן עברו את הירדן, לפי הודעת יהושע אליהם, ׳כי בעוד שלושת ימים אתם עוברים את הירדן׳ (יהושע א׳:י״א), ועברו אז בעשרה בניסן, כמו שכתוב, ׳והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון׳ (יהושע ד׳:י״ט); וכך, אם אתה סופר שלושים ושלושה ימים אחורה, אתה מגיע ליום שביעי באדר.
והנה העוננות של המדמים בעצמם שהוא יותר מומחים בגילוי עתידות יותר מכל מה שהזכרנו – ואלו הם המומחים שבקרב החוזים-בכוכבים, מקדישים תשומת לב קפדנית לתחילתה של כל פעילות, כמו גם להתחלה המדויקת של ימי הולדת והתחלפות השנים – כלומר, מסלול השמש: הרגע הראשון של (הופעתה בטלה) לתפיסה האנושית ולמיקומה במסלולה החוזר ברגע המדויק של תחילתו של הדבר החדש. לשם כך הם נותנים תשומת לב קפדנית לחיבורם של שני כוכבי הלכת העליונים (האחרונים) – כלומר שבתאי וצדק – במהלך כל עשרים שנה בערך, כמו גם לתנועתם המדויקת משלושת כוכבי הלכת לאחרת – כלומר, מקבוצות הכוכבים של האש לאלו של כדור הארץ, ומשם ל⁠(אלה) של אויר, ומשם ל⁠(אלה) של מים – כל מאתים שלשים ושמונה שנים, ופעמים בודדות לאחר מאתים חמישים ושמונה שנים, ויותר.
לכן יתכן כי גם המן חשב על השיקול הזה, ולכן בחר את קבוצת הכוכבים של מזל דגים מכיוון שהתנועה קדימה (של שבתאי וצדק) הייתה לכיוון המשולש של מזלות המים, ובאותה שנה הצירוף (של השניים) היה בקבוצת הכוכבים של מזל דגים – בהשקפה מתוגברת על ידי העובדה שכאשר אנו מתחשבים אחורה מהמיקומים הנוכחיים של כוכבי הלכת אנו מגלים שזה אכן היה כך. (זה) על אחת כמה וכמה, שכן באותה שנה הגיע תהליך הגורל (על ידי המן) להכרעה רק לאחר שהגיע לחודש השנים-עשר – ובמיוחד מאז שהדגים היו בעלייה באותה שנה, ואליהם המזל השנים עשר של גלגל המזלות ייצג את בית האויבים.
ואולי אפילו הייתה איזושהי חשיבות עדותית לשמש, או חשיבות עדות אולי נמצאה בהתפרצויות (געשיות) והופעות שמימיות (מוזרות) או כל (יוצא דופן) אחר, התרחשות שאולי התרחשה כאשר (כוכבי הלכת) עברו לקבוצת הכוכבים של מזל דגים, אשר לפי השקפתם היה כמעט מחייב את השמדת העם (היהודי).
וכך, האם המן מצא תמיכה ואישור (לגזירתו) רק מאחד מארבעת השיקולים הללו של חוסר טוב או אחר מארבעתם יחד כמחזקות הדדית, אלהים – הרם והנעלה! – הרחמן והחסד, הראה את עצמו מעל כולם, הפך את עוננותו (של המן) ושינה את קביעתו לגבי טובת הנאה, כאומרוֹ, ׳לוכד חכמים בערמם ועצת נפתלים נמהרה׳ (איוב ה׳:י״ג); כי הוא הקדים את (המשמעות של) הצירוף (של שבתאי וצדק), אשר ל⁠(הפרסים) היה מבשר את השמדתם (של אויביהם), ועל ידי זה חיסל (המן) את עצמו; ו⁠(בחודש) ש⁠(המן) קבע ש⁠(היהודים) לא יקבלו סיוע, כפי שלא היה קודם לכן (באותו חודש), העניק אלהים ליהודים גם סיוע וגם ניצחון על ידי השמדת (המן) עַצמוֹ; והוא החזיר את המבשר של קבוצת הכוכבים של מזל מזיק אל (המן) והחיל את התוצאה ההרסנית (שלו) על הרס של (המן) עצמו.
ואכן, מקרה זה הוכן במיוחד על ידי אלהים כדי לשמש בסיס לבחירת המן בחודש רחוק – כלומר, החודש השנים-עשר – דווקא מאשר אחד שהיה קרוב, כי אז יתכן שחלק מהאנשים (היהודים) היו נהרגים במהלך התקופה שבין מועד (פרסום) הגזירה הכרוכה בהשמדתם וזמן (הפרסום) של הגזירה הכרוכה בה השמדת אויביהם – שממילא לא היו מודעים לאמירה (של הכתוב) על שכמותם: ׳והמה לא ידעו מחשבות יהוה ולא הבינו עצתו׳ (מיכה ד׳:י״ב).
(ח) באשר לביטוי יֶשְׁנוֹ – זה במקום יֵשׁ, לאחר שהועצם על ידי (הוספה של) נו״ן ווא״ו – אין זה ראוי להעצים אותו על ידי וא״ו בלבד כמו בְּנוֹ בביטוי ׳עדי בנו ציפור׳ (במדבר כ״ג:י״ח), כי המילה המסוימת הזאת לא צריכה להיות (מבוטאת) יֵשׁוֹ, אלא צריכה להיות (מבוטאת) יֶשְׁנוֹ.
ועל כן המן הרחיב את ההלשנה (שלו) כלפי העם (היהודי), כדי להקל על השמדתם.
ואמר מְפֻזָּר, שלא יחשוב (המלך) שהם קרובים זה לזה ועלולים להתנגד למלך, ואולי אפילו לבצע מהפיכה.
ואמר וּמְפֹרָד, שלא יחשוב (המלך) שהם יגרמו לערים וכפרים להתקומם נגדו במחוז ההוא (שם הם נמצאים).
והוסיף בֵּין הָעַמִּים, להורות שבקרב העמים הם נבדלים בגלל שבתותיהם, ימי קודשיהם, וכל מה שאסור להם.
והביטוי בכל מדינות מלכותך נועד כסימן להצעתו הקרובה, כי מכתבים הנוגעים (ליהודים) ישלחו לכל הארצות – שמא (המלך) יחליט שדי שליחת (מכתבים) לארץ אחת.
ואמר וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל⁠־עָם, החוקים שלהם שונים מ⁠(אלה של) כל עם כדי לשתול במוחו של המלך (הרעיון) שמכיוון שאין עם שאוהב אותם ולכן יבוא לעזרתם, ודאי לא יבקרו את המלך על שהשמיד אותם.
ואז הוא אומר וְאֶת⁠־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, גם הם אינם מקיימים את חוקי המלך, ובכך מסיתים (באופן אישי) את המלך נגדם בכך שאינם מקבלים את מה שהמלך בעצמו ציווה עליהם;
וביקש ממנו (המלך) לספק הוכחה ברורה למה שהוא אמר, הוא ללא ספק היה נותן את זה בהצבעה על מרדכי – אם כי לא רק כעניין של איבה אישית, אלא מאותו סוג כמו עבודה בשבת, אכילת חמץ (בפסח), אכילה בצום, וכן דברים אחרים כמו אלה.
באשר להוספת האמירה וְלַמֶּלֶךְ אֵין⁠־שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם, זה נועד להפנות את (המלך) חזרה לפרשה שהוזכרה קודם לכן – (לושתי) שגורשה אחת מפניו, אף על פי שהיא מלכה, כי לא נכנעה למה שציווה עליה המלך. על אחת כמה וכמה, אפוא, (חלק מהאזרחים הכלליים) – ולא רק זה, אלא בני-חסות, והשפלים ביותר, ואלה שכל העם שונא אותם!
(י) באשר לאמירה וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת⁠־טַבַּעְתּוֹ – הרעיון כאן הוא שכאשר (המן) רשם את כל מה שהוא התכוון, הוא חתם אותו עם (הטבעת). (יא) יתר על כן, לגבי ההסתכלות (של המלך) באמירת הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ, זה די מפליא אותנו על גודל שנאתו (של המן) שהרי מי היה נותן סכום של עשרת אלפים ככר כסף עבור כך.
ולגבי מהירותו באומרו וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךְ, מנקודת המבט שלנו המלך היה בטוח שהמן לא יעשה רע ליהודים, שהרי המלך לא ראה אצלו מעשי עוול בעבר.
(יד) נוכל לתהות, לבסוף, לאור העובדה שההרג היה אמור להתרחש בחודש השנים-עשר, מה הייתה הסיבה שלו לשליחת המכתבים דוקא עם השליחים המהירים. (בתגובה) אתייחס לאמירה לִהְיוֹת עֲתִידִים, כדי שהאויבים (של היהודים) יתכוננו וכן שהעם (היהודי) בעצמו יתאכזב ויובא למצב של מוות במהירות. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 לפנינו: אל.
2 שהרי הכ׳אקאן היה נשאר במעלתו אצלם עד סוף חייו, אף כאשר העמידו במקומו מנהיג חדש. ואומר רס״ג שאף כאשר היו ממנים חדש היו עדיין משתחוים לכ׳קאן שעבר מתפקידו.
3 בן דודו וחתנו של מוחמד, אשר חלק מעדות המוסלמים סוגדים לו ומעריצים אותו כאלוהות.
4 וכ״כ רס״ג בספר קורות הזמן (פרק רביעי), וכ״ה בסדר עולם (פרק יא): בשלושה בתמוז, ויאמר לעיני ישראל וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם (יהושע י יב-יד). רבי יוסי אומר יום תקופה היה, הא למדנו שראש חדש ניסן הוא היה יום תקופה. ע״כ. וכוונת הסדר עולם שכיון שהתקופה באותה שנה היתה בראש חודש ניסן הרי שגם ג׳ תמוז היה יום תקופה, וכיון שיום תקופה תמוז הוא היום הארוך ביותר בשנה (כפי שכתב רד״ק יהושע י יב) נמצא שהנס אירע ביום שבחינה טבעית הוא הארוך ביותר בשנה, וכדמצינו בכמה דוכתי שה׳ מסתיר את הניסים בכך שמחיל אותם באופן שיהיו קרובים להנהגה הטבעית של העולם. ור״י קרא בפירושו ליהושע (י יג) כתב לדייק שהיה זה בתקופת תמוז מדכתיב וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם ׳ואימתי חמה עומדת באמצע הרקיע – בתקופת תמוז׳, ויתכן שמקור דבריו בנוסח סדר עולם שעמד לפניו (ראה על כך בפירוש סדר עולם לר״ח מיליקובסקי עמ׳ 200).
5 בכת״י בטעות: השישי. ובספר הליווי בגלות (מהדו׳ מכון ׳האוצר׳) נכתב שפטירת משה היתה ביום הששי באדר, והאריך שם המהדיר בעיונים (עיון יא) ליישב דבריו אשר נסתרים מדברי חז״ל המפורשים בסדר עולם, בתלמוד, בתוספתא ובמדרשים, ע״ש. ואמנם אי״צ לכל הדחק הזה, דמלבד דברי רבינו המפורשים כאן, עוד זאת ניתן להוכיח שהגירסה הנ״ל אינה אלא פליטת קולמוס המעתיק, ונבאר: דהנה קטע זה מספר הליווי בגלות שרד לפנינו בשתי העתקות המכונות במהדורה הנ״ל ב ו-ט, בכת״י ב נכתב מפורש ׳היום הששי׳ [במקור הערבי: אליום אלסדאס], בכת״י ט המילה מטושטשת, ולפי שיעור המקום ניכר שהמילה החסרה היא בת שלש אותיות בלבד, והרי א״כ הפתרון פשוט והוא, שבכת״י ט היה כתוב: אלז׳ [בעברית: הז׳], וגם לפני מעתיק כת״י ב עמדה המילה בצורה זו, והוא דימה שכתוב לפניו: אלו׳ [בעברית: הו׳], ומיהר לפתוח אותה וכתב ׳הששי׳. [ואכן מעתיק כת״י ב נכשל פעם נוספת באותו עמוד בטעות זו, בענין מש״כ רס״ג שעלו ישראל מן הירדן בי׳ ניסן וכמפורש ביהושע (ד יט), כתב המעתיק הנ״ל שישראל עלו ב׳שבעה׳ [-סבעה], וזאת משום שלפניו היה רשום: י׳, ודימה שהוא: ז׳, ופתח בהעתקתו ׳שבעה׳, הרי שלא הרגיש בכך על אף שהפסוק עומד נגד עיניו ועוסק הוא בהעתקתו!].
וההכרח לפרש ולהגיה כך הוא, שאין דרכו של רס״ג להכריע נגד התלמוד ורוב המדרשים, אף במקום בו ידוע לנו שישנה דעה אחרת במדרש במפורש, כ״ש בכה״ג שאין בידינו עדות ברורה בחז״ל לתאריך זה, וכפי שכתב בעיונים שם שכל העדויות מחז״ל לתאריך זה מקורם בעדי נוסח שאינם מהימנים.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×